משמורת

משמורת

אפוטרופסות – בדרך כלל הוריו של הילד הם אפוטרופסיו הטבעיים על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (להלן:” החוק”) (גם במידה והם נפרדים) עליהם מוטלות הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הילד, וכן קבלת החלטות לגבי צמתים חשובים בחייו כגון טיפול רפואי, פסיכולוגי, זרם חינוך אליו ישתייך הילד בכול שלב בו הוא מוגדר כקטין וכדומה.

בעת פרידת ההורים, במידה וההורים מגיעים להסכם, קבוע ו/או זמני לגבי משמורת והסדרי השהות עימו, ביהמ”ש יוודא כי הסכם משקף את טובת הילד ולאחר מכן יאשר את ההסכם. במידה ולא נמצא הסכם בנושא משמורת הילד והסדרי השהות עימו הרי שאז על פי החוק, מוקנית סמכות ההחלטה בידי הערכאה המשפטית (ביהמ”ש לענייני משפחה או ביה”ד הרבני –עפ”י הערכאה לה הוקנתה הסמכות) לקבוע את ההורה המשמורן של הילד, ואת הסדרי השהות של ההורה השני עם הילד. פעמים רבות נעזרות הערכאות השיפוטיות ביחידת הסיוע של ביהמ”ש, בפקידות סעד בעיר בה מתגורר הילד ואף בחוו”ד מומחים אשר מבצעים בדיקות מסוגלות הורית.

חזקת הגיל הרך – זוהי חזקה שיפוטית אשר אומצה ע”י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לפיה הנחת היסוד ונקודת המוצא הינה שטובתו של ילד עד גיל 6 להיות במשמורת אימו. ברם, זוהי חזקה, וככל חזקה הינה ניתנת לסתירה. עוד יצוין כי חזקה נוספת הינה שאין להפריד בין אחים, כך שדי בכך שלאחד הילדים טרם מלאו 6 שנים, ילדי הזוג יהיו במשמורתה של האם, כל עוד לא נהפכה החזקה. ועדת שניט, בממצאיה, חלקה על חזקת הגיל הרך ועודדה הידברות בין ההורים, וביקשה לשנות את עולם המושגים ולקבוע אחריות הורית משותפת (במקום קביעת הורה משמורן והסדרי שהות להורה השני) וזאת מתוך מחשבה כי הילד צריך את שני הוריו בחייו. ברם, מסקנותיה של ועדת שניט טרם אומצו בחוק.

הסדרי שהות– מועדים קבועים מראש אשר בהם על ההורה שאינו המשמורן להיפגש עם ילדיו. הסדרי השהות יקבעו ע”י ביהמ”ש, בין אם לאור הסכמת ההורים, בין אם לאור המלצות פקידת סעד אשר מכירה ובחנה את המשפחה, ובין אם לאחר בדיקת מסוגלות הורית. הסדרי שהות מקובלים הם בדרך כלל מפגשים דו שבועיים באמצע שבוע וחלוקה לסירוגין על פי שבתות וחגים, במהלך חופשות ניתן להגביר את כמות הפגישות. רצוי כבר במסמכי הגירושין לקבוע מראש פתרונות לבעיות וסיטואציות אפשריות כמו מעבר דירה וכדומה. תסמונת הניכור ההורי- הינה תופעה נפשית בדרך כלל בה הילד מתנכר באופן משמעותי לאחד מהוריו (בדרך כלל להורה שאינו נמצא אצלו בקביעות) ומסרב לקיים קשר עם ההורה, עקב הסתה קשה מצד ההורה ה”משמורן”. למצב זה פתרונות טיפוליים ומשפטיים ויש חשיבות לפנות לביהמ”ש כבר עם התעוררות הבעיה ע”מ למנוע החמרתה.

הגירה וחטיפת ילדים – לביצוע הגירה (מעבר ההורה המשמורן עם הילדים אל מחוץ לגבולות הארץ) נדרשת הסכמה של שני ההורים הגרושים (האפוטרופוסים). במידה ואין הסכמה על ההורה שברצונו להגר להגיש תביעת הגירה לביהמ”ש לענייני משפחה ולקבל את אישורו, שאחרת מדובר בחטיפת ילדים. חטיפת ילדים הינה עבירה על החוק שיכולה להתבצע גם על ידי ההורה המשמורן וגם על ידי ההורה בעל הסדרי השהות. אמנת האג אמורה להסדיר בעיות של חטיפת ילדים, אך יש לשים לב כי לא כל המדינות חברות באמנה, וכי יתכנו בעיות קשות ביותר אם ההורה יצא את גבולות הארץ עם הילדים למדינה שאינה חברה באמנה. ע”מ למנוע סיבוכים, במידה ומתעורר חשש מהותי כי אחד ההורים מתכנן חטיפת הילדים, יש לנקוט בצעדים להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ.

תביעת אבהות – במקרה בו אב מתכחש להיותו האב הביולוגי של ילד ע”מ להתחמק מתשלום מזונות, או במקרה בו אם מתכחשת להיותו של אב, אב ביולוגי, ע”מ לשבש ו/או למנוע הסדרי שהות, או במקרה של דרישת המדינה לצורכי רישום יש להגיש תביעת אבהות. במדינת ישראל ישנה בעיתיות סביב נושא בדיקה זו היות והן ביהמ”ש והן ביה”ד הרבניים לא רוצים לממזר ילד. אשר על כן נדרשת תגובת פמת”א ויש חשיבות להתייעצות עם עורך דין מומחה בטרם הגשת הבקשה. אימוץ ילדים – בקשה לאימוץ ילד הינה למעשה בקשה להוציא את הקטין מהמשמורת של הוריו הביולוגיים אם משום חוסר המסוגלות של ההורים לשמש כהורים אם משום מוות של ההורים. במסגרת הבקשה נבדקת מסוגלותם ההורית של ההורים הביולוגיים, לשם כך חוק האימוץ דורש דרישות מחמירות המראות מעל לכול ספק סביר שמסוגלותם ההורית של ההורים הביולוגיים לא תשתנה בעתיד הקרוב.